תשתיות התחבורה היבשתית במדינת ישראל מתוכננות באופן המזכיר מדינת עולם שלישי. המדינה מעודדת ואף מאלצת רבים מתושביה להשתמש ברכב פרטי ומזהם. מנגד, מזניחה המדינה את התחבורה הציבורית, ומותירה אותה ברמה ירודה שאין כדוגמתה במדינות המערב. מדיניות זו גורמת לפקקי תנועה, בזבוז זמן עבודה, זיהום אוויר ותאונות, שמשרד האוצר אומד את עלותם הכוללת בלפחות 4% מהתוצר הלאומי, כלומר 8 מיליארד דולר בשנה (כפי שצוין בדו"ח הוועדה למיסוי ירוק). זוהי אף מדיניות אנטי-חברתית המקפחת את בני השכבות המוחלשות, שמצד אחד נושמים את הרעלים מהתחבורה הפרטית, ומצד שני נאלצים להסתפק בתחבורה ציבורית נחותה, תוך שכספי המסים שלהם מממנים תחבורה פרטית לאמידים מהם.
משאבים רבים מושקעים בבניית פרברים ויישובים קטנים המתפרשים על שטחים רחבים בצפיפות נמוכה. תושבי יישובים אלה נאלצים להשתמש ברכב פרטי. המדינה אף מסבסדת שימוש ברכב פרטי בדרכים שונות, כגון הטבות מס לרכב צמוד, החזרי הוצאות וביטוח. בנוסף משקיעה המדינה השקעות סרק בכבישים חדשים, שמביאים להקלה זמנית בלבד – שכן הם מעודדים את הגדלת השימוש ברכב פרטי, ודינם אחד, לשוב ולהיפקק.
למשבר התחבורה הציבורית בישראל מספר גורמים מרכזיים:
- השקעת מאות מיליוני שקלים ב"פתרונות קסם" של רכבות קלות. עד כה פרויקטים אלה הופרטו ונוהלו באופן כושל. תהליך יישומם תקוע שנים רבות בת"א ובירושלים ומונע קידום פתרונות מיידיים אחרים.
- השקעת הכספים ברכבת הקלה לא מותירה תקציב לפתרונות פשוטים כהוספת אוטובוסים והגדלת תדירות הקווים. לכן בשעות העומס אנשים רבים ממתינים בתחנות זמן רב.
- העדר פיקוח הולם על "אגד" ו"דן" מאפשר לחברות לדלג על נסיעות ולא לעמוד בלוחות הזמנים.
- הפתרון של המדינה לבעיית הפיקוח על "אגד" ו"דן" הוא ארגון מכרזים להפעלת קווים במחירי רצפה. בשל העדר סבסוד נאלצות החברות החדשות להעסיק נהגים בתנאים קשים, המדרדרים את רמת השירות והבטיחות.
- הממשלה אינה מתקצבת את שיפור הנגשת המידע לנוסע בתחבורה הציבורית - שלטי מידע, מפות קווים ולוחות זמנים.
- אין תחבורה ציבורית בשבת. רבים מחזיקים ברכב רק בשל סיבה זו.
לפיכך, אין פלא שבשנים 1994-2003 נרשמה ירידה של 21% במספר הנסיעות באוטובוס לתושב ממוצע (לפי נתוני ועדת סדן לבדיקת הרפורמה בתחבורה הציבורית).
הפתרונות שלנו
פעילותנו בכנסת תתבסס על העיקרון הבא: אין צורך בתוספת תקציב לתחום התחבורה. לעומת זאת, קיים צורך דחוף בשינוי ייעוד התקציבים הקיימים: מסלילת כבישים ועידוד תחבורה פרטית, לעבר צעדים מידיים לעידוד נסיעה בתחבורה ציבורית.
נקדם הסדרי תנועה להעדפת תחבורה ציבורית. נתיבים מיוחדים לאוטובוסים ואמצעים למתן עדיפות לאוטובוסים בצמתים מרומזרים יאפשרו את קיצור זמן נסיעתם.
נפעל למתן תמריצים למפעילי תחבורה ציבורית שישפרו את רמת השירות גם במחיר של הגדלת עלויות התפעול, כך שהאוטובוס יגיע תמיד בזמן, ויהיה בו מקום לשבת.
נבצע מהפך בתחום המידע לנוסע. בכל תחנה יהיו מפות קווים, לוחות זמנים ושלטי הכוונה.
נקדם תוכניות מעסיקים להסעות עובדים ושירותים לשיתוף נסיעות, על מנת לחסוך בנסיעות יומיומיות למקומות העבודה.
נעדיף תוכניות נקודתיות שישומן מהיר על פני תוכניות בומבסטיות שמועד סיומן אינו ידוע.
נקדם תחבורה ציבורית בפריפריה ובישובים ערביים תוך שיתוף הציבור בתכנונה.
נפעל להתחשבות בשקולים תחבורתיים בתוכניות בנייה. נפעל בתיאום עם משרדי הפנים, משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל, למתן עדיפות לתוכניות בנייה המאפשרות תחבורה ציבורית יעילה.
נקדם חופש תנועה בשבת גם לשכבות החלשות. נגבש הסכמה על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת במתכונת מיוחדת, במסגרת הסכם דת ומדינה כולל.
נשקיע בהסברה. נעודד את הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית ולגבש פתרונות נסיעה משותפת. לקריאת המאמר: "אפשר גם בלי ליסינג".
