- התנועה הירוקה - מימד
- המשבר הסביבתי - משבר קיומי
- חברה חזקה, כלכלה אנושית
- תעשיה ירוקה - המהפכה התעשייתית של המאה ה - 21
- מחזקים את האזרחות - מחיים את הדמוקרטיה
- מקוצר נשימה לאורך נשימה. תכנון בר קיימא
- נחלת הכלל. הנכסים ששייכים לכולנו
- עיר העתיד, עיר מקיימת
- שלום. צורך ביטחוני, כלכלי, סביבתי ומוסרי
- חינוך - לא משאירים אף ילד מאחור
- יהודים ויהדות. דיאלוג במקום קיטוב
- שונות ושוויון במדינה דמוקרטית
- כן רב תרבותיות - לא סקטוריאליזם
הציבור בישראל שואף לפוליטיקה חדשה. כזו שמתאימה למאה ה- 21. האידיאולוגיות שעמדו ביסוד הקמת המדינה, ויותר מהן המסגרות המפלגתיות שעיצבו את המערכת הפוליטית הישראלית במשך השנים אינן מתאימות לאתגרים של ימינו. הן איבדו את כוחן, את הרלוונטיות שלהן ואת כושר המשיכה שלהן.
הפוליטיקה בישראל סובלת ממחלות כרוניות: העדר תכנון וחשיבה לטווח ארוך, שחיקת הסולידריות והסובלנות, קיטוב קיצוני, כוחנות, סקטוריאליות ושחיתות. משבר הפוליטיקה הישראלית הוא משבר הדמוקרטיה הישראלית. ישראלים רבים זנחו את האמונה ביכולתם להשפיע על חייהם ובאפשרות שמשהו כאן ישתנה. צו השעה הוא ליצור פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שיכולה להתמודד עם המשימות של היום באמצעות תפיסות אחרות, לאור סדר עדיפויות אחר - ועם רוח אידיאליסטית מחודשת. פוליטיקה של תקווה.
התנועה הירוקה – מימד, היא תנועה פוליטית סביבתית-חברתית המאגדת פעילי שטח, מייסדי ארגונים, חברי מועצות ערים ואנשי אקדמיה, הגות ומדע, השותפים לאמונה כי יש להציב את השקפת העולם הסביבתית-חברתית במוקד תהליכי קבלת ההחלטות של מדינת ישראל. בעשור האחרון הארגונים הירוקים התפתחו והתעצמו, נחלו הצלחות רבות, והפכו להיות אחד הגורמים החוץ-מפלגתיים החזקים והמתוחכמים בחברה האזרחית. כעת הגיעה השעה לעלות מדרגה. מפלגה סביבתית-חברתית, שורשית, אותנטית ובעלת תפיסה רחבה חייבת להיות חלק אינטגרלי מהמפה הפוליטית בישראל.
ישראל שרויה כיום במשבר סביבתי חמור. אך פגיעה כה מסיבית בסביבה היא סימפטום של מחלה רחבה יותר. היא מעידה על סדרי עדיפות מעוותים, העדפה של אינטרסים צרים על טובת הכלל, החלטות בלתי שקופות ובלתי דמוקרטיות, אי-צדק בחלוקת משאבים, פערים חברתיים מעמיקים וערכי חברה במשבר. סדר היום של התנועה הירוקה – מימד מתחיל במשבר הסביבתי, אך אינו מסתיים שם. התנועה הירוקה – מימד תתמודד עם הבעיות הסביבתיות ובד בבד עם השורשים של הבעיות הללו שהם בעיות יסוד בחברה הישראלית של היום, ובמרכזן המשבר במערכת החינוך.
אף שנדמה לעתים ש"הירוק" הפך לאופנה פוליטית שבה מתהדרים פוליטיקאים רבים, הניסיון מלמד שבשעת מבחן רבים מהם בדרך כלל מעדיפים אינטרסים אחרים: של בעלי ההון, של הנדל"ניסטים, של המקורבים לצלחת. רק תנועה שהתפתחה מהשטח, שדפוסי החשיבה שלה התעצבו במשך שנים של פעילות למען שינוי צבורי וששרויה כל העת בדיאלוג עם החברה שבה היא פועלת, יכולה להביא סדר יום ירוק אמיתי.
התנועה הירוקה אינה טרנד, אלא ביטוי של השקפת עולם שיש לה מה לומר בכל תחומי החיים. היא מאגדת עקרונות סביבתיים, חברתיים, כלכליים, אזרחיים והומניסטיים למשנה כוללת. הירוק הוא לא עניין צר של שמירת הנוף, העצים והפרחים. הירוק הוא סדר היום הפוליטי הרחב ביותר והנוקב ביותר שעומד בפני האזרח הישראלי. "ירוק" פירושו לא דאגה לסביבה, אלא דאגה לבני אדם שחיים בתוך סביבה, לרווחתם, לאושרם ולעתידם; ירוק זה לא רק להיות בעד מיחזור בקבוקים, אלא להצביע באומץ על מי שעושה רווחים על גבו של המשבר הסביבתי-חברתי ועל מי שמפסיד ממנו; ירוק הוא עמידה לימין מי שנפגע מאי-הצדק הסביבתי-חברתי; וחשוב מכל: ירוק זה אמונה נחושה בשינוי וביכולת לחולל שינוי.
התנועה הירוקה – מימד היא הגורם היחיד בפוליטיקה הישראלית כיום, שמסוגל ליצור חיבורים בין קהלים וזרמים אידיאולוגיים שתמיד נתפסו כסותרים או עוינים אלו את אלו. מהשמאל החברתי אנו שואבים את הדבקות בצדק: צדק חברתי וצדק סביבתי, את תפיסת אחריותה של המדינה כלפי רווחתו של כל אזרח, ובפרט הקבוצות המוחלשות, ואת המחויבות לשלום ולסולידריות. מהמסורת הליברלית אנו שואבים את העמידה הנחושה על שמירת זכויות האדם ועל חופש הפרט והביטוי, את הסובלנות, את הפלורליזם התרבותי ואת האמונה בזכותו של כל אדם לחירות, לכבוד ולחיים של סיפוק ומשמעות. מהמורשת הדתית אנו שואבים את הכבוד למסגרות זהות קולקטיביות – דת, לאום, קהילה ומשפחה – ואת ההכרה בערכן כחלק מעומק חייו של אדם ורבגוניותה של חברה. רק בתנועה הירוקה – מימד יכולים להיפגש דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ילידי הארץ ועולים, אנשי מרכז ופריפריה - ולפעול למען טובת הכלל, לאחד שפות, צרכים ורגישויות שונות לדגל של עתיד משותף. זהו הכוח של התנועה הירוקה - מימד. זוהי התקווה של כולנו.
התנועה הירוקה - מימד פתוחה לכל איש ואשה בישראל הרוצים לקדם את ערכיה הדמוקרטיים. מתוך תפיסתנו היהודית והדמוקרטית אנו רואים חשיבות רבה בערכי השוויון והצדק החברתי, ההגינות והיושר. בכך אנו מבקשים ללכת בדרכו של אברהם אבינו עליו נאמר "כי ידעתיו למען יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
המשבר הסביבתי בישראל הוא חלק ממשבר עולמי - ישראל מושפעת ממגמות גלובאליות כמו התחממות כדור הארץ, ותורמת להן את חלקה. בה בעת סובלת ישראל משורה של בעיות סביבתיות חריפות וייחודיות משל עצמה. ישראל היא בין המדינות הצפופות ביותר בעולם – אוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר, ועמה גם רמת החיים, ניצול המשאבים והצריכה הפרטית, בתוך שטח קטן. ישראל, כמו מדינות אחרות, צורכת את העכשיו על חשבון המחר. תוצאותיו של חוסר האיזון בין השימוש הבזבזני והבלתי מבוקר במשאבים לבין חובת המדינה לשמר את בריאותם, את רווחתם, את איכות חייהם ואת עתידם של אזרחיה נותנות את אותותיהן בכל תחום ובכל פינה בארץ. נחלי הארץ מזוהמים, הכינרת וים המלח הולכים ונעלמים, וזיהום האוויר בערים גובה מאות קורבנות מדי שנה. הים התיכון מתרוקן מדגים ומתמלא בכימיקלים. השטחים הפתוחים נעלמים מתחת לאספלט, ונופי הארץ מתחלפים בפרברים הסותרים כל היגיון תכנוני. היחס לבעלי-חיים נגוע באטימות ובעיוות מוסרי.
המשבר הסביבתי אינו בגדר מותרות, שניתן לדחות את הטיפול בהן עד שיבואו על פתרונן כל הבעיות "הקיומיות". המשבר הסביבתי הוא בעיה קיומית.
השמירה על הסביבה אינה צריכה לבוא על חשבון הרווחה הכלכלית והפיתוח. ואולם, הפיתוח – הכלכלי, האורבני, התעשייתי או התחבורתי - אינו יכול להיעשות במנותק מבני האדם שאותם הוא אמור לשרת, במנותק מזכותם ומזכות ילדיהם לסביבה נקייה ולחיים בריאים ואיכותיים. הוא אינו יכול להיעשות במנותק משאלות של שוויון ושל מוסר. אנו זקוקים לפיתוח אחר: פיתוח בר-קיימא.
ישראל צריכה לערוך שידוד מערכות כולל בטיפולה בנושא הסביבתי. במישור הממשלתי, עליה להתוות תוכנית בין-משרדית רב-שנתית להתמודדות עם משבר הסביבה, לקבוע יעדים מדידים ליישומה ולהפוך את המשרד להגנת הסביבה ממשרד זעיר וזעום-תקציב לגורם ביצועי משמעותי, המסוגל להוביל תהליכים ולאכוף את החוקים הסביבתיים. במישור הפרלמנטרי, יש צורך להשלים את את חקיקתם של חוקים שירתיעו גורמים מזהמים, יהפכו את זיהום הסביבה לבלתי כדאי, ויקבעו נהלים לשיתוף הציבור במערכת שקופה ודמוקרטית של קבלת החלטות תכנוניות. במישור המוניציפאלי, יש להרחיב את הסמכויות הניתנות לרשויות המקומיות, להנהיג תקנות סביבתיות בתחומיהן וליזום מהלכים לשיפור הסביבה העירונית.
השינוי אינו רק במדיניות. החלטות ממשלה וחוקים אינם יכולים לבדם להוביל לשינוי מעמיק ואמיתי במגמות חברתיות. את אלו יש צורך ללוות בפעולה למען שינוי תודעתי וחינוכי בחברה, בהטמעת השיח הסביבתי כחלק בלתי נפרד מן האתיקה האזרחית של המאה ה-21.
כלכלה לעולם איננה מתקיימת בחלל ריק, במנותק מהרקמה האנושית והסביבתית שממנה היא יונקת וצומחת. בניית כלכלה משגשגת ויציבה חייבת להיות מבוססת על חברה חזקה ומלוכדת, על סביבה בריאה ועל מערכות אקולוגיות מתפקדות. בעשורים האחרונים הפכה החברה הישראלית מאחת החברות השוויוניות בעולם, לחברה הלוקה בפערים קיצוניים. כלכלה המונעת אך ורק על-ידי כוחות השוק והגלובליזציה החליפה בחטף, ללא איזונים מתאימים, את הכלכלה שלפחות למראית עין הייתה מכוונת לשירות הקהילה והאזרחים שלה. המשק הישראלי צומח בשיעורים מרשימים, אך הצמיחה מתרכזת בפריסה גיאוגרפית קטנה מדי, בשכבות חברתית מצומצמת מדי ובידיים מעטות מדי - ומותירה רבים מאחור.
השירותים הציבוריים: מערכת החינוך, מערכת הבריאות והמערכת הסוציאלית נשחקים, ומפנים את הדרך לצמיחה של מערכת שירותים פרטית או סמי-פרטית. כך נוצרות שתי רמות של שירותים, אחת לעשירים ואחת לעניים. בעלי אמצעים קונים לעצמם שירותי רווחה פרטיים משופרים, חינוך פרטי וקרנות פנסיה יקרות, בעוד מערכת הרווחה הממלכתית שוקעת בניוון. לא פחות מהצורך לעמוד ביעדים המקרו-כלכליים של צמיחה ואינפלציה, חובתה של ישראל להיאבק בעוני ובפערים. חובתה לדאוג לכך שיותר אנשים יוכלו להשתלב בכלכלה ובמשק העבודה, על ידי השקעה מאסיבית בחינוך ובהכשרה מקצועית. בד בבד, אין לצפות שכל אדם יוכל להתאים את עצמו למשק המידע וההי-טק. על ישראל לשמר ולפתח אפשרויות תעסוקה רבות ומגוונות, המתאימות לכישורים שונים ולצרכים קהילתיים שונים. זכותו של כל אזרח ישראלי להתפרנס בכבוד ולחיות בכבוד- על ישראל לקבוע ולאכוף שכר מינימום הוגן לכל עובד. על המדינה לספק לקשישים, לאמהות החד הוריות, למובטלים, למהגרי עבודה ולקבוצות ייחודיות נוספות תנאים לקיום מכובד ולא לשלוח אותם לחסדי נדבנים.
הכלכלה נועדה לשרת את רווחת החברה, אך היא גם נשענת על שירותי החינם של המערכות האקולוגיות. עלינו להגן על המערכות הללו גם לטובת הכלכלה. מה שקיבלנו פעם כמובן מאליו – אוויר נקי, מים צלולים, אילנות שמספקים חמצן ומייצבים את הקרקעות - כבר אינו בגדר מובן מאליו. קריסת המערכות הטבעיות גובה מחיר כבד מהכלכלה, ומאיימת על היציבות הכלכלית המקומית והעולמית, כפי שמעידה העלייה במחירי המזון והמחצבים. אין לנו אפשרות להמשיך בצמיחה שהורסת את המערכות שבהן היא תלויה.
תעשיה ירוקה - המהפכה התעשייתית של המאה ה- 21
ירוק הוא הכלכלה של העתיד – והוא גם התעשייה של העתיד. בעולם שבו גוברת ההבנה ששגשוג כלכלי יכול להתקיים רק בצד סביבה בריאה ובת קיימא, תעשייה כבדה ומזהמת, בזבזנית במשאבים, לא תוכל לשרוד. שם המשחק ביזמות התעשיית העולמית כיום הוא פיתוח טכנולוגיות נקיות והורדת העלות הסביבתית של הייצור. הדבר אינו נובע רק מרצון טוב, אלא מעוגן באמנות בינלאומיות להפחתת התחממות כדור הארץ שישראל חתומה עליהן. המעבר לתעשיה נקיה אינו עול – הוא הזדמנות כבירה. ישראל יכולה להישאר מאחור או להיות בין המובילות של המהפכה התעשייתית הבאה בעולם. התעשייה הקיימת יכולה לחדש את עצמה ולא לזהם. המדינה מצידה צריכה לאותת, דרך קנסות ותמריצים, שאין אפשרות אחרת. מתן השכלה ותמריצים לעידוד מחקר ופיתוח יאפשרו יוזמות חדשות, ויצמיחו מאות עסקים חדשים. ישראל יכולה ליצור אלפי מקומות עבודה בתחום האנרגיה המתחדשת בשנים הבאות, ולהפוך למעצמה בענף זה, וכך תשתחרר גם מהתלות במדינות אחרות ובאנרגיה מיושנת הגורמת למשבר האקלים. התנועה הירוקה תיזום פרויקט לאומי לעצמאות משק האנרגיה הישראלי עד 2050 , שיהיה מבוסס על אנרגית שמש.
מחזקים את האזרחות - מחיים את הדמוקרטיה
הדמוקרטיה הישראלית שרויה במשבר. שיעורי ההצבעה בבחירות יורדים בהתמדה, וחותרים תחת הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים ושל החלטותיהם. חמור מכך, הם מעידים על אובדן האמון של האזרחים בישראל ביכולתם להשפיע על מערכות השלטון ועל החיים הצבוריים בכלל. ההנחה הרווחת היא שאין טעם להשתתף בבחירות, משום שהמנהיגים דואגים רק לעצמם ולמקורביהם, משום שהתהליכים הפוליטיים נגועים בשחיתות מובנית, ומשום שבכל מקרה לאזרח הישראלי אין יכולת להשתתף בעיצוב עתידו. אין לו יכולת להשפיע על החלטות של מלחמה ושלום או של חלוקת תקציבים לאומיים, כפי שאיש אינו שואל לדעתו ביחס לבניית מגדל ברחוב שלו או לסגירת חוף הים. הניכור והאדישות של הישראלים כלפי המערכת הפוליטית, שחיקת התפיסה האזרחית שלהם וההסתגרות באתוס של "איש לביתו" הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית. הדרת הרגליים מהקלפי, כמו הדרת הרגליים ממעורבות צבורית הופכת את התהליך הפוליטי בישראל למנותק מהאזרחים, ממה שמעסיק אותם וממה שהם זקוקים לו.
הדרך להחיות את הדמוקרטיה הישראלית היא בפיתוח הקהילה האזרחית והעצמת מושג האזרחות. הישראלי צריך להיות שותף, במישרין או באמצעות נציגים, ביותר תהליכים ומוסדות שבהם מעוצבים החיים הצבוריים במדינה. אין סיבה שתהליכים אלה ייעשו במחשכים, שקולו של האינטרס הצבורי לא יישמע בהם, ושמידע יישאר עלום. יש להגביר את שיתוף הצבור בהליכים של תכנון עירוני, בקביעת תוכניות מתאר, במוסדות תרבות, חינוך, תקשורת וספורט. להפוך את הדמוקרטיה מפורמלית למהותית, פתוחה ומשתפת. במקום שהצבור ייתפס כאויב, הוא ונציגיו בארגונים הלא ממשלתיים צריכים להיות שותפים לדרך, ליוזמות ולחזון.
בית משפט עליון חזק ועצמאי הוא מרכיב הכרחי בהבטחת אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל מאז הקמתה. בג"ץ ביסס ופיתח את זכויות האזרח, הגן על זכויות המיעוטים והקבוצות החלשות, ביצר את שלטון החוק ואף הביא לשיפור מסוים במדיניות הסביבתית של ישראל. התנועה הירוקה תפעל לחזק את מעמדו של בית משפט העליון, ותתנגד בתוקף ליוזמות של גורמים שונים לכרסם בסמכויותיו ובמעמדו.
מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא
אחת הבעיות המהותיות של מדינת ישראל היא היעדרם של תהליכי חשיבה לטווח ארוך ומדיניות תכנון. ישראל מתנהלת בין קדנציה לקדנציה, ובין החלטה שרירותית של של שר פלוני להחלטה הפוכה של השר שיירש אותו. הדבר אינו נובע רק מהתחלופה הגבוהה של הממשלות והגורמים המבצעים. הוא נובע גם מהיעדר תרבות של תכנון וחשיבה ארוכת מועד וממערכת מקצועית חסרת שיניים ולעתים נגועה בפוליטיקה. תכנון חייב להיות הכלי הראשי לעיצוב מדיניות. ללא תכנון איכותי, מושכל ואחראי, הרואה את התמונה הכוללת של צרכי העומק של החברה – מתקבלות החלטות פגומות. הדברים אמורים לגבי תכנון גיאוגרפי, אורבני ונופי, אך באותה מידה כוחם יפה ביחס לתכנון כלכלי, חברתי ומדיני-אסטרטגי.
בתחום התכנון והבנייה אמנם קיימים מוסדות בעלי מעמד סטטוטורי, אך בשל הרכבם הלקוי, ריבוי הגורמים האינטרסנטיים בתוכם והנטיה לעקוף את החלטותיהם ולהתעלם מתוכניות ומנהל תקין, פעמים רבות מדי ההכרעות שמתקבלות אינן ענייניות. במקום שגורמים מקצועיים ושקופים, הנותנים ביטוי לציבור ולנציגיו, יקבעו את פניה של ישראל ואת סדר העדיפויות שלה – דמות המדינה נקבעת בחדרי חדרים, לפי אינטרסים ובריתות פוליטיות.
פיתוח מערכות לתכנון המציעות כלים למדיניות הינו חלק מעקרון הפרדת הרשויות ומשלים את עבודת הרשות המבצעת והמחוקקת. כל החלטה תכנונית כפופה להכרעת הדרג הפוליטי הנבחר, והוא זה שמתווה בסופו של דבר את המדיניות. אך מדיניות שמתבססת אך ורק על החלטות פוליטיות, ללא תכנון שמכניס לתוך התהליך את הידע, התפיסות והערכים שהצטברו בעולם המקצועי ובחברה האזרחית, מניבה תוצאות בלתי ראויות, בלתי צודקות ובלתי מקובלות. יש לתת ביטוי ויכולת השפעה ממשית למגוון של גורמים, צרכים וקולות בתוך החברה, ובעיקר לשתף את הנמענים של התכנון, קרי הציבור ונציגיו, בקבלת ההחלטות.
נחלת הכלל – הנכסים ששייכים לכולנו
נחלת הכלל היא כל מה שבבעלות כולנו: האוויר, הים, הנחלים, החופים, הרחובות, כיכרות העיר, הגינות הציבוריות והנופים הפתוחים. נחלת הכלל שייכת לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, היא נשמתה של החברה ונשמתה של הדמוקרטיה. אין זכות לשום גורם, חזק ועשיר ככל שיהיה, לקחת אותה מאיתנו.
אך נחלת הכלל היא אחת הזירות המופקרות ביותר של החיים הישראליים. היא נתונה תחת התקפה מתמדת, מצד הרשויות ומצד גורמים בעלי עניין, כשאידיאולוגיה של הפרטה ללא מעצורים משמשת תירוץ נוח לנגוס במה שייך לכולנו ולהציעו לכל המרבה במחיר. בעלי מפעלים מתירים לעצמם להפוך את המרחב הציבורי לפח אשפה אישי לפסולת וזיהום ולחמוק מעונש, יזמים מקדמים בניית פרברים בלתי נחוצים ושכונות יוקרה על גבי דיונות ופרחי בר. החופים נסגרים מאחורי גדרות. הרשויות מועלות בחובתן לספק מי ברז ראויים, ומי השתיה הופכים להיות עוד סחורה בתשלום במקום זכות בסיסית. פוליטיקאים סוחרים בנכסי הכלל ומעבירים אותם לידיים פרטיות משיקולים זרים, שאינם מובאים לידיעת הציבור.
חוף הים, הגבעה והרחוב אינם רק נדל"ן. אסור למכור את העתיד בשם צרכים צרים ומיידיים. תפקיד המערכת השלטונית הוא לשמור על המרחב הציבורי, ולא למסור אותו לחזקת בעלי אינטרסים על חשבון האזרחים. מים, אוויר נקי ושטחים ירוקים הם זכויות יסוד של כל אזרח, וגורלם של כל אלה רשאי להיקבע רק בשיתוף הציבור ומשיקולים של טובת הכלל.
הערים הן המקום שבו רוב תושבי ישראל חיים, מתגוררים, עובדים ומבלים. העיר היא גם צורת היישוב הנכונה ביותר מנקודת מבט סביבתית ודמוקרטית: היא יעילה יותר מבחינת שטח, חוסכת נסיעות וזיהום אוויר, היא מאפשרת ניידות נוחה, והיא מפגישה בין אנשים, קהילות ותרבויות שונות. אבל העיר הפכה עם השנים למקום שאנשים רוצים לברוח ממנו, מהערפיח, מפקקי התנועה, מהניכור ומהעליבות. את העיר החליפו הפרברים, הכבישים המהירים והבתים צמודי הקרקע. הללו מכלים את הקרקעות, מסכלים את האפשרות ליצירת מערכת תחבורה ציבורית יעילה, מרוקנים מתוכן את יעדי התכנון והבנייה, ומחריפים את ההפרדה המעמדית והאתנית. ישראל חייבת לעצור את מגמת הפירבור, לחזור ולעודד את היישובים העירוניים ולהפוך אותם מחדש למקום שטוב לחיות בו.
דמיינו עיר עם מרכז תוסס, עסקים מקומיים שהרווחים שלהם נשארים בקהילה, מקום מועדף להולכי רגל ומסלולי אופניים שחוצים את העיר. דמיינו תחבורה ציבורית נקייה שמאפשרת נסיעה מהירה ונוחה ומערך של תשלומי אגרה בשעות הגודש למי שמגיע אל העיר ברכב פרטי. דמיינו אזורי מגורים משולבים עם עסקים, ומכסת דירות מסובסדת לצעירים, לזוגות, למשפחות ולעובדים. דמיינו גינות ציבוריות במרחק חמש דקות מכל בניין וחיי תרבות תוססים. דמיינו עתיד אפשרי. הוא קורה בעולם – והוא יכול לקרות גם כאן.
התנועה הירוקה - מימד תוביל מהפך ברשויות. ניהול התחבורה, העסקים, המגורים, המים, האנרגיה, הגינות, הפסולת ועוד – כל אלה תובעים חשיבה סביבתית בת קיימא – איך לנהל את העיר לטובת כל תושביה, היום ובעתיד. כדי שזה יקרה, על הרשויות לקבל יותר עצמאות וסמכויות ביצוע בתחום הסביבתי, ועל המדינה לספק תמריצים שיעודדו מעבר לעיר ירוקה יותר. כבר כיום, הערים בעולם וגם בישראל מובילות בתחומן את העשייה הסביבתית ואת ההתמודדות עם משבר האקלים. יש להסיר את החסמים הבולמים את המשך התקדמותן בכיוון זה.
המלצה לקריאה נוספת: נייר עמדה בנושא הסביבה העירונית
שלום – צורך ביטחוני, כלכלי, סביבתי ומוסרי
התנועה הירוקה – מימד תומכת בפתרון של שלום בין ישראל לפלסטינים על יסוד העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. שלום ישראלי-פלסטיני במתווה של שתי מדינות הוא צורך ביטחוני, כלכלי, חברתי, סביבתי ומוסרי, והוא תנאי חיוני לביטחון המדינה, לשגשוגה וליציבותה. על ישראל לנהל משא ומתן אחראי וממצה עם הפלסטינים, וכן עם סוריה ועם שאר מדינות האזור. קווי המתאר של ההסדר שורטטו במהלך סבבי המשא ומתן הפורמליים וביוזמות שלום בלתי פורמליות של גורמים בחברה האזרחית. סקרים מראים שעקרונות אלה מקובלים על רוב גדול באוכלוסיה הישראלית.
רבים איבדו בשנים האחרונות את האמונה בשלום ובדו שיח. התעצמות הגורמים הקיצוניים, התגברות השנאה וההסתה, עליית הגורמים הרדיקלים ופיתוח הגרעין האיראני הן סכנות מוחשיות לביטחון מדינת ישראל ולעתיד המזרח התיכון. על כל הסכם מדיני שייחתם בין הצדדים להבטיח את ביטחונם האישי של אזרחי ישראל. על כל הסכם גם לספק ערבויות לביטחונה של מדינת ישראל מפני איומים אסטרטגיים על קיומה בטווח הקצר ובטווח הארוך.
על פי התפיסה הירוקה, ביטחון אינו רק עניין צבאי. עלינו להרחיב את הראייה הביטחונית כך שתכלול את כל ההיבטים והגורמים שקיומנו מושפע מהם ותלוי בהם, ובראשם משק המים ומשק האנרגיה. הידלדלות מקורות המים במזרח התיכון, שינויי האקלים שיפגעו ביבולים ויאיימו על ערי החוף, האמרת מחירי המזון והאנרגיה - כל אלו הינם איומים אסטרטגיים לשלום וליציבות במזרח התיכון,שאינם חמורים פחות מהאיומים הצבאיים. לטבע אין גבולות, והזיהום אינו נעצר בשעריה של ישות מדינית כזו או אחרת. התמודדות יעילה עם האתגרים הסביבתיים צריכה להיעשות בשיתוף פעולה אזורי.
חינוך - לא משאירים אף ילד מאחור
הקלישאה אומרת שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר. אלא שמאחורי ההצהרות, מסתתרת אמת מרה: מערכת החינוך בישראל מתפוררת, שוקעת בבינוניות ובפערים מחריפים. שלא כפי שמציע האוצר וועדות המנותקות מהמתרחש בבתי הספר, הפתרון למשבר החינוך אינו ניהולי, ואסור שייעשה ברוח ההפרטה. לא מעבר למשכורות דיפרנציאליות ול"גמישות" בפיטורי מורים יצילו את החינוך. גם לא העברת מרכז הכוח למנהלים על חשבון משרד החינוך, לא כניסת כסף פרטי לבתי הספר, וודאי שלא קידום מקצועות "מועילים" כמו שיווק ופרסום במקום המקצועות ההומניים. אין פתרונות קסם, אין ולא יהיו הברקות גאוניות של ועדות. הטפול בחינוך ידרוש משאבים רבים, יהיה ארוך,מתסכל לעתים, מערכתי ונקודתי במשולב.
רבבות מורים הוכיחו בשביתה האחרונה מחויבות לחינוך איכותי ושיוויוני לכל ילד. יש לאפשר להם למלא את תפקידם ולשתף אותם בכל רפורמה בבתי הספר. כדי לתגמל את המורים על עבודתם ולמשוך את הטובים להוראה ולניהול יש להעניק להם משכורות נאותות. הצלחת בית הספר עוברת דרך המחנכים, אבל הצלחת החינוך עוברת דרך הבית, ובתי הספר ייכשלו אם לא יהיה ליווי מתמיד של משפחות התלמידים. אף ילד, אף בית ספר, אף קהילה ואף יישוב אינם צריכים לשלם בעתידם על תנאי פתיחה קשים. יש בישראל פער אדיר בין בתי הספר החזקים לחלשים, שמנציח ומעמיק את הפערים החברתיים, ומעביר אותם לדור הבא. באמצעות תוכנית חינוך לאומית של טיפול אישי בתלמיד והשקעה מרוכזת בבתי ספר וביישובים שזקוקים לקידום, ישראל צריכה להקפיץ למעלה את מי שהושארו מאחור.
לעולם של המאה ה- 21 דרושים אזרחים מוכשרים, יצירתיים ורחבי אופקים. לא נכון לבחור, כפי שיש מי שטוענים היום, בין הקניית ידע לבין פיתוח חשיבה. שניהם דרושים כאחד. אנו צריכים לחזור ולפתח את העולם הערכי של הילד, את חוש הביקורת, האחריות החברתית והאזרחית שלו, את הסקרנות שלו שלו ואת היצירתיות שלו. בתי הספר צריכים לחנך את האדם כשלמות. קריסת האוניברסיטאות היא עוד סממן של משבר החינוך. עלינו להחזיר את המצוינות באוניברסיטאות הישראליות ליושנה – לאפשר לסטודנטים חינוך מסובסד, ולאלה שאין להם יכולת, חינוך בחינם. יש צורך להנהיג שיעורי חובה במדעי הטבע והחיים לכל אלה שלומדים מדעי הרוח והחברה - ושיעורי חובה במדעי הרוח והחברה, לכל מי שלומד מדעי הטבע והחיים. השאלות החברתיות של ימינו דורשות ציבור שיש לו כלים להתמודד עם המורכבות של העולם.
יהודים ויהדות – דיאלוג במקום קיטוב
יש וימשיכו להיות בישראל מחלוקות פוליטיות, מתחים בין השקפות שונות וויכוח על מקומה של הדת בחיים הצבוריים. אך השסע בין דתיים לחילונים בישראל טופח והועצם מעבר למידותיו הריאליות, מסיבות לא ענייניות ובשל אינטרסים פוליטיים של גורמים שהפקיעו לעצמם את הזכות לדבר בשם המגזרים. אסור שהשיח הדתי-חילוני בישראל יתנהל כהורדת ידיים. אפשר למתן את המתחים, להגיע להסכמות ולנהל דיאלוג אחר בין הקבוצות.
יש זכות לכל קהילה לבטא את יהדותה בדרכה. לכל אדם באשר הוא יש זכות לבחור את הדרך שבה הוא מתחתן ונקבר. אלה הם הרגעים האינטימיים ביותר במעגל החיים, ויש לאפשר לכל אדם לקיים טקסים אלה לפי אמונתו. התנועה הירוקה תתמוך בשמירת יום השבת כיום מנוחה – יום בשבוע עם אופי קהילתי ותרבותי, בו לא תהיה פעילות עסקית ומסחרית, אך תתקיים תחבורה צבורית ומקומות בילוי ומוסדות תרבות יישארו פתוחים. למסורת הדתית יש הרבה מה ללמד אותנו על חיים בני קיימא, על שימור העולם הנברא, על צניעות ועל סולידריות. מנהגים הנטולים מן המסורת, כמו קביעת השבת כיום מנוחה בשבוע, אינם רק מצווה דתית, אלא גם ערך חברתי ומוסרי. השבת היא רק דוגמה אחת לאופן שבו ראיית העולם הדתית וראיית העולם הסביבתית וההומניסטית עשויות לפגוש זו את זו.
המלצה לקריאה נוספת: על יהדות וקיימות
מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. השפה העברית, התרבות העברית, הזהות היהודית, החגים והקשר המיוחד עם התפוצות היהודיות בעולם – כל אלה מבטאים את מהותה זו של ישראל. בה בעת, ישראל חייבת להיות בית לכל אזרחיה. לא צריכה להיות סתירה עקרונית בין שתי הגדרות אלה. האזרחים הערבים בישראל מופלים לרעה, וסובלים מאי-צדק כלכלי, חברתי וסביבתי. זוהי מציאות בלתי נסבלת כאשר עשרות אלפי ישראלים חיים ביישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ומים זורמים, ואחרים סובלים מהפליה בהקצאת קרקעות למגורים ולחקלאות, מתת-פיתוח של תשתיות פיזיות, מאפליה בשוק העבודה, במערכת החינוך ובאקדמיה.
בדמוקרטיה יש זכויות קיבוציות למיעוטים וזכות לשמר ולפתח את המורשת התרבותית שלהם. מערכת החינוך הערבית זכאית ללמד ולקדם את התרבות וההיסטוריה הפלסטינית והערבית. זאת, כמו כל בתי הספר במדינת ישראל, לצד ליבה משותפת שמבטאת את הערכים המשותפים לכל אזרח במדינה.
למרות שיפורים מסוימים שחלו בשנים האחרונות, מאבקו של קבוצות רבות לשוויון ולסגירת פערים טרם הסתיים. גם במאה ה- 21 הנשים בישראל עדיין מודרות ומקופחות בתחומים רבים. התנועה הירוקה- מימד תגבש תוכנית חומש לשינוי מעמד הנשים בישראל, למניעת אפליה ולהבטחת יצוג הולם.
כן רב תרבותיות - לא סקטוריאליזם
החברה הישראלית היא רב-תרבותית. יש בה דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים. הרבגוניות התרבותית היא נכס, והיא שהופכת את ישראל למדינה מרתקת, מאתגרת ומפרה את הדמיון. עם זאת, רב-תרבותיות אסור שתהפוך לסקטוריאליזם, ומדינה מגוונת אינה שם נרדף למדינה משוסעת ומקוטבת. הנזק של הגישה הסקטוריאלית הוא אובדן היכולת של הקבוצות השונות לנהל דו שיח ממשי זו עם זו, והגרוע מכל: לשלב כוחות בעיצוב העתיד המשותף שלהן כחלק מחברה אחת. האיבה, חוסר הסובלנות וההתבדלות המגזרית משתקות את יכולתה של המדינה לנהל מדיניות לטובת החברה כולה.
עם זאת, רחוק מכותרות העיתונים ומהצהרות הפוליטיקאים שמקצינות את ההבדלים, במקומות שונים ברחבי הארץ יש אנשים שמתעייפים ממה שמפריד, ומחפשים את מה שמאחד. התנועה הירוקה - מימד היא אחת מן המסגרות הבולטות לכך, והיא מבשרת על האפשר. כולנו אזרחים. כולנו "בעלי מניות" בחברה, שיש להם עניין בהצלחתה. כולנו ילדים של הורים, והרבה מאיתנו הורים של ילדים. כולנו דואגים לעתיד, וכולנו קשורים לפיסת הקרקע הזאת, שיותר מדי נלחמו עליה, ופחות מדי שמרו עליה. עתידנו משותף. נשגשג ביחד, או לא נשרוד בכלל.
יש צורך בדיון פתוח ודמוקרטי בין הקבוצות בחברה, ובערוצים לדבר על המשותף בינינו, בלי לכפות דבר זה על זה ובכבוד הדדי. יש ערכי יסוד שהם הבסיס לשותפות שלנו – ותוכנית הליבה בבתי הספר של כל הקבוצות והזרמים היא ביטוי חיוני לטיפוח המכנה המשותף. שלא כמו אלה המאמינים שדמוקרטיה היא משחק כוח שבו כל רווח של צד אחד הוא תבוסה של הצד השני, התנועה הירוקה – מימד סבורה שדמוקרטיה אמיתית דורשת שיח הוגן ושיוויוני בין כל חלקי החברה, על מנת להגיע להסכמות המקובלות על כולם לאור היעדים המשותפים.